הפודקאסט של התנ״ך

82: חיי שרה

בפרק שלפנינו אנחנו עומדים על המכשול התיאולוגי שעומד בבסיס תפיסת הפריון בתנך. התנך קובע משוואה שאומרת שאלוהים גומל לצדיקים בפריון ובשפע גדול, ועל הרשעים הוא גוזר עקרות ועונשים אחרים. והנה המכשלה:  אלוהים בירך פעמים רבות את אברהם בפריון גדול, אך מסיבה כלשהי הוא גזר עקרות ארוכת שנים על שרה אשתו. ואם כך הדבר, כיצד יקיים את הבטחתו לאברהם?

כאשר אנחנו מניחים בצד את הקושי העולה מהמשוואה התיאולוגית, מתבררת הסיבה הארצית, הריאלית, שבגללה שרה לא הצליחה להרות במשך שנים ארוכות. קרוב לוודאי שככל הנערות בנות זמנה גם שרה ניתנה לנישואין כשהייתה בת 21-11, שכן זה היה גיל הנישואין המקובל בעולם הקדום (ולמרבה הצער מתקיים גם היום במדינות נחשלות).  זמן קצר לאחר נישואייה יצאה יחד עם אברהם ובני משפחתה למסע לארץ כנען. 

בפרקים 13-12 שיחזרנו את סיפור המסע, ואת המסלול שדרכו עברו ההולכים. חישוב מרחק ההליכה, בחינת תוואי ההליכה ותנאי האקלים ומצאי המזון בכל אחת מהתחנות שדרכן עברו ההולכים, מגלה שהיה זה מסע מפרך שנמשך שנים ארוכות. שרה שיצאה למסע בהיותה נערה, כמעט ילדה, התבגרה בדרכים. בחינת מצאי המזון שעמד לרשותה בכל אחת מהתחנות שעברה, מלמד שסבלה מתת תזונה וממחסור מתמשך. וכפי שקורה אצל אנורקטיות וספורטאיות צעירות ששורפות אנרגייה ככבשן, גם אצלה נעצר המחזור החודשי ולכן לא הצליחה להרות. וכפי שקורה אצל נערות אלה, שיפור משמעותי בסל המזון מחזיר להן את המחזור החודשי והן יכולות להרות – וכך היה גם עם שרה. 

סיפורה של שרה הוא סיפור של נערה שהתבגרה בדרכים, שהפכה אישה למודת סבל ומחסור. סיפור של אישה שחייתה על סף השרידות, שהצליחה, בקושי, להשתקם ולהרות. חשוב להדגיש שללא ראיון ארכיאולוגיות לא ניתן לטעון באופן חד-משמעי שסיפור המסע לארץ כנען התרחש בזמן מן הזמנים. אך שיקלול הנתונים שמספק התנך, מלמד שהמסע, והסיפורים הנגזרים מהמסע, כולל סיפור עקרותה של שרה, עוברים את מבחן הייתכנות ההיסטורית.

81: איגרת אריסטיאס - חלק ב׳

הפרק שלפנינו חותם את סיפור המעשייה על אודות 72 חכמים שהוזמנו למצרים כדי לתרגם את התורה מעברית ליוונית. ולמרות שמדובר במעשייה, תרגום התנך ליוונית שיצא לדרך בסביבות שנת 300 לפנה"ס, הוא סיפור אמיתי, שמוכר עד היום בשם "תרגום ה-70".

העובדה שהתנך תורגם ליוונית, העלה אצלנו את השאלה לשם מה  היה צורך בתרגום? למי הוא נועד?

בפרק זה אנחנו מדברים על כך שבסביבות שנת 500 לפנה"ס פרצה בישראל, בארץ קטנה, הרוסה ודלת אוכלוסין, סופת טייפון ספרותית. סופה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית – והתרגום ליוונית (ה-70), הוא פלח מתוך אותה סופה. העובדה שאותה אנחנו מדגישים כאן, היא שבימי בית המקדש השני, ה"יהודית" (כך נקראה העברית), הייתה שפה גוססת, מחוברת למכונת הנשמה, לאקמו שעמד בבית המקדש! שכן, היהודים שחיו בישראל ובתפוצות, כלל לא ידעו עברית ולכן היה צורך לתרגם את התנך לשפתם.

זאת ועוד, מנקודת מבט היסטורית העברית הייתה צריכה להיעלם ולהיכחד, בדיוק כפי שעלה בגורלן של שפות עתיקות אחרות (שומרית, אכדית, געז ועוד). העברית הייתה צריכה להיכחד מסיבה נוספת: במאה ה-1 לספ' עלתה על הבמה ההיסטורית דת חדשה ואגרסיבית שהייתה חייבת לעשות לעצמה נפשות  – הנצרות!!! אבות הכנסייה הנוצרית שחיו במאות הראשונות לספירה, דיברו יוונית.  והם השתמשו בתרגום התנך ליוונית (ה-70) לצורך הפצת הנצרות.

העובדה ש'היהודית' שרדה למרות ששפות עתיקות אחרות נעלמו, ולמרות שלתנך נעשו תרגומים שנועדו להפצת הנצרות, עומדת בניגוד לכל מודל היסטורי ואין לה שום הסבר הגיוני (עכ"פ, לי לא ידוע ...). המעשייה על אודות 72 החכמים שתרגמו את התורה מעברית ליוונית, שימשה בידינו עילה לספר על שפה שהייתה אמורה להיעלם – אבל לא!

80: איגרת אריסטיאס - תרגום ה-70

ל'איגרת אריסטיאס' שני שמות נוספים : תרגום ה-70 ו-ספטואגינטה (יוונית). האיגרת, שנכתבה בסביבות שנת 270 לפנה"ס, מחזירה אותנו פעם נוספת ל'ספרים החיצונים'  שהוצאו מארון הספרים היהודי, שאני מתעקשת להחזירם הביתה ולרשות הרבים.

סיפור האיגרת הוא מעשייה שמספרת על אודות 72 חכמים מישראל (שהתרגום נקרא על שמם), שכביכול הוזמנו לאלכסנדריה שבמצרים כדי לתרגם את התורה ליוונית, במטרה ש"ספר החוקים של היהודים"  יימצא בספרייה המלכותית שעמדה באלכסנדריה.  

למרות שסיפור האיגרת הוא מעשייה, היא יושבת על תשתית היסטורית מוצקה. מטרת האיש שכתב אותה, הייתה לספק הסבר "היסטורי" לסיבה שבגללה התורה תורגמה מעברית ליוונית.  ואכן, תרגום התורה ליוונית יצא לדרך שנים אחדות קודם לכן.  

אבל למה, מלכתחילה, היה צריך לתרגם את התורה ליוונית? ובכלל, בימים שבהם התנך הועלה על הכתב, השפה המדוברת בישראל הייתה ארמית. העברית, או ה'יהודית', הייתה שפה גוססת ששכבה על ערש דווי יחד עם שפות עתיקות אחרות שהלכו מהעולם.

אין כל ספק בכך שהתנך הועלה על הכתב בסביבה דוברת ארמית. ואם כך, מדוע הוא לא נכתב מלכתחילה ארמית, כי אם  'יהודית'? וכן, מדוע הוא תורגם קודם ליוונית ורק מאות שנים מאוחר יותר גם לארמית?

פרק מיוחד מאד!

79: מלחמת גוג ומגוג: חלק ב׳

הנה הפרק השני שחותם את סיפור מפלתו של גוג מארץ המגוג, שמוכר לכולם בשם 'גוג ומגוג'. הפרק שלפנינו  מוקדש לתפיסה האפוקליפטית בתנך, שהיא שונה לגמרי מזו המוכרת בציבור הרחב. 

בימינו, המושג 'מלחמה אפוקליפטית' מתפרשת כשואה קולוסאלית שהאדם, בחוכמתו המופלגת, יביא על העולם שבו כולנו חיים. שואה שלאחריה כל צורת חיים תהייה בלתי אפשרית. קטסטרופה אפוקליפטית שתחריב את העולם ותחשיך כל מאורות השמיים, תופסת מקום נכבד בספרות הנבואית.  וכמובן שמצויה גם בסיפור מפלתו של גוג המסכן, שלא היה ולא נברא (ובעל כורחו הפך למשל....:).

אך בעוד שבימינו שואה אפוקליפטית מתפרשת כאירוע מאיים שאסור שיתרחש, הנביאים ציפו וייחלו לקץ העולם.  ליום שבו ישים אלוהים קץ לעולם שברא!

למה? משום שהקץ נעוץ כבר בששת ימי בריאת העולם. ומשוך שלאחריו יפציע עידן אחרית הימים שבו חוקי הטבע ישתנו לטובה, שבו הטורפים והנטרפים יחיו בשלום, והכי חשוב: שבו יגאל אלוהים את בני ישראל וגדולתו תוכר.

הציפייה לקטסטרופה קולוסאלית שתשים סוף לעולם הקיים תופסת מקום נכבד בספרות הנבואית. ובכל זאת, רק סיפורו של גוג מארץ המגוג (גוג ומגוג) חצה את גבולות התנך ונכנס לברית החדשה ומלווה אותנו עד ימינו – וגם על כך אנחנו מדברים בפרק החדש.

78: מלחמת גוג ומגוג

 

הפרקים הבאים יוקדשו לסיפור מלחמת 'גוג מארץ המגוג' והם ייקחו אותנו לביקור בחזיונות אפוקליפטיים. חשוב לומר שרבים משתמשים בביטוי "מלחמת גוג ומגוג" - זה הוא ביטוי מאוחר ולא תנך. בספר יחזקאל גוג הוא שם של שליט דמיוני ששלט על ארץ דמיונית בשם מגוג. ולכן נכון לומר": גוג מארץ המגוג".

 

מפלתו הגולה של גוג תתרחש בקץ הימים. היא תתרחש ביום ספציפי הוא "יום הדין הגדול" (שאין לו שום קשר ליום הכיפורים), שבו יעלה אלוהים עם הבולדוזר על העולם שברא בשישה ימים – והעולם הישן שבו אנחנו חיים יחדל מלהיות. "יום הדין הגדול" הוא "קץ הימים" מתפרש במושגים של ימינו כמלחמה אפוקליפטית, מפחידה וקטסטרופלית, שתהפוך את העולם למקום שחור ומפויח, אפוף עשן כבד שמדיף צחנה כבדה. זה בימינו אבל לא בתנך!

 

הנביאים ייחלו, נכספו וציפו ליום הנורא והמרסק הזה משום שהוא היה המפתח שפתח את השער ל"עידן אחרית הימים" המאושרים והמזהירים, או לימות המשיח. גוג מארץ המגוג לא היה ולא נברא, אך סיפור המלחמה הקשורה בשמו ייפתח בפנינו שער ראשון לספרות האפוקליפטית בתנך.

77: איוב חלק ג׳: נאום אלוהים מן הסערה

 

כחלק מעסקה שנרקחה בשמים התיר אלוהים לשטן לפגוע באיוב, שעליו אלוהים עצמו העיד: שאֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר | יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים | וְסָ֣ר מֵרָ֑ע. ומשניתנה הרשות יצא השטן לדרך ורצח את עשרת ילדיו של איוב, השמיד את כל רכושו ושלח בו מחלת עור איומה. איוב, ושלושת חבריו שבאו "לנחמו" לא יודעים שהשטן פגע באיוב ברשות אלוהים.

 

בין איוב לבין חבריו פרץ ויכוח מר, שנמתח על פני עשרות פרקים. הוויכוח עוסק ב'תפיסת הגמול', שהיא אחת מעמודי התווך בתנך. תפיסה שאומרת שאלוהים, אדון הצדק והמשפט, שופט את בני ישראל 24x7 והוא גומל או מעניש אותם לפי מידת מעשיהם.

 

שלושת חבריו של איוב תומכים בעיקשות בתפיסה זו, ואילו הוא מתעקש שהאמת הפוכה לחלוטין. לדבריו, אלוהים עיוות את משפטו והעניש אותו על לא עוול בכפו. לדברי איוב אלוהים אשם באנדרלמוסיה שבחיי האדם.

 

הוויכוח המר מסתיים בשתיקה רועמת שבה כל צד מתבצר בעמדתו – ואז, לפתע, מופיע אלוהים "מן הסערה" ומשמיע נאום ארוך שמסתיים בכך שאלוהים מצדיק את איוב! כן, אלוהים מצדיק את איוב שכופר בתפיסת הגמול!

 

בפרק זה אנחנו עומדים על כך שספר איוב הוא מטאפורה ספרותית, שהסיפור המסופר בו מעולם לא התרחש במציאות. אך ככל מטאפורה, הוא מתייחס למציאות. הוא מספר על מקרה שאירע לאדם פרטי, שבפועל מייצג את כל בני ישראל.

בפרק שלפנינו אנחנו עומדים על המכשלה הגדולה שעומדת בבסיס תפיסת הגמול. מכשלה שמרסקת את עצמה מבפנים שהייתה גלויה למחבר הספר, לנביאים ולכותבי הספרים החיצונים. אך בעוד שאלה מצאו למכשלה זו פתרונות יצירתיים משלהם, מחבר ספר איוב סירב למצוא לה פתח מילוט כלשהו – "ונכנס עם הראש לקיר".

 

בפרק שלפנינו אנחנו מציעים פתרון לשאלת זהותו של מחבר הספר, ומציעים פתרון המסביר מדוע חיבור כל כך בוטה ונשכני בכלל נכנס לתנ״ך.

76: איוב חלק ב׳

בפרק הראשון הבאנו את סיפור ההתערבות שהתקיימה בשמים בין אלוהים ובין השטן, בדבר אמונתו התמימה של איוב באלוהים. משסוכמו תנאי ההתערבות, יצא השטן לדרך. וברשות אלוהים, הוא רצח את עשרת ילדיו של איוב, גזל ממנו את כל רכושו – ולקינוח היכה אותו בשחין שהייתה מחלת עור איומה שהשחיתה את מראהו. מיותר לציין שסיפור שכזה, שאין לו אח ורע בתנך, ולא מחוץ לתנך, נועד למוטט ולפורר לאבק את 'תפיסת הגמול', שלפיה אלוהים שופט בצדק את בני ישראל 7X24.

במרכז הפרק השני, עומדים שני עניינים גדולים. העניין הראשון הוא שלסיפורנו מצטרפים שלושת חבריו של איוב, שכביכול באו לנחמו – והם, בדיוק כמו איוב לא יודעים על דבר ההתערבות שנעשתה בשמים. ובכל זאת הם יודעים שמטח המכות שספג איוב איננה יד המקרה, כי אם ידו המענישה של אלוהים.

שלושת החברים מציגים עמדה נחרצת וחד-משמעית שאומרת שאם אלוהים העניש את איוב בעונשים החמורים ביותר הכתובים בתנך, משמע שהוא גדול הפושעים! ארכי-פושע! איוב, מנגד, מתעקש על צדקתו וטוען בתוקף שאלוהים הוא אל רודף ואכזר שהעניש אותו על לא עוול בכפו!

במרכז הנושא השני אנחנו מפנים את מבטינו מעלילת הסיפור, ומתמקדים במחבר הסיפור עצמו. אנחנו שואלים מה הניע אותו לכתוב סיפור שכל הדגלים השחורים מתנוססים מעליו? וכן, מה מסביר את העובדה שסיפור שכל כך בוטה נכנס לתנך? אין ספק שמחבר ספר איוב כתב עלילה דמיונית שמעולם לא התקיימה במציאות. מעולם לא היה איש בשם איוב, ואין מה לחפש באטלס ארץ בשם עוץ.

יחד עם זאת, סיפור כל כך נועז, מתקומם ומתריס, לא נכתב בחלל ריק וללא סיבה. יש מציאות שעליה הוא מכסה. ואם כך, מי מסתתר מאחורי דמותו של איוב? ועל דמותם של מי מכסים שלושת חבריו?

75: איוב

שרון אלכסנדר חוזר לפרק זה!

"תפיסת הגמול" היא אחת מעמודי התווך של התנך. לפי תפיסה זו אלוהים שופט בצדק מוחלט את מעשיהם של בני ישראל 7X24 . לצדיקים הוא גומל ברוחב לב ואילו את הרשעים הוא מעניש – ועכשיו לסיפורנו.

מעשה באיש צדיק וישר דרך, איוב שמו, שהיה המאמין הגדול ביותר באלוהים, ובהתאם ל"תפיסת הגמול", גמל לו אלוהים ברוחב לב על אמונתו. איוב היה האיש העשיר ביותר בכל ארצות המזרח הקדום, ואב לעשרה ילדים – אלא שצדיקותו הגדולה הייתה לו לרועץ, למכשלה ולקללה.

באחד הימים התקיימו בשמים שתי פגישות בין אלוהים ובין השטן, שהתערבו ביניהם אם אמונתו של איוב היא אמת, או שהיא נובעת מכך שאלוהים הזרים כסף רב לחשבון הבנק שלו (כחלק מתפיסת הגמול).

כדי לברר את העניין לאשורו, התיר אלוהים לשטן לעשות באיוב כאוות נפשו, אך לא להמיתו. ומשניתנה הרשות יצא השטן לדרך ורצח את עשרת ילדיו של איוב, גזל ממנו את כל רכושו והיכה אותו בשחין, שהייתה מחלת עור איומה (ואחת מעשר המכות שבהן היכה אלוהים את מצרים).

כמעט מיותר לציין שברגע שבו מסר אלוהים איש צדיק בידי השטן, שהיכה אותו במכות השמורות לפושעים הגדולים ביותר, תפיסת הגמול התפוררה והפכה אבק פורח ... לרבים נדמה שאיוב, שכל עולמו חרב עליו באבחה אחת, הוא דמות טרגית – אז זהו שלא!!! ממש לא!

ברגע שבו לא היה יותר מה לגזול מחייו הקודמים של איוב, נותרה לו האמת. אמת חסרת פחד, אמת מזוקקת, טהורה, חדה כתער ונשכנית – אמת שאליה חתר המחבר מלכתחילה. בפועל, מחבר הספר (שמתחבא מאחורי דמותו של איוב) מפריך את כל מה שאמרו קודמיו ומוכיח שהמציאות מלמדת שאלוהים שופט בחוסר צדק את בני האדם – וכמובן שהגיבור עצמו הוא ההוכחה לכך!

74: המפץ הגדול

הפרק שלפנינו מוקדש לסיפור הבריאה שמספר שאלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים, ושאת היום השביעי הוא קידש, כי בו שבת מכל מלאכתו. הציבור הרחב מתייחס לסיפור ששת ימי בריאת העולם בשלוש צורות שונות. ישנם שרואים בו אמת מוחלטת. כך כתוב – כך היה. רבים מתייחסים אליו בביטול מוחלט ורואים בו סיפור בנאלי, ילדותי ולא מאד אינטלגנטי. רבים מזהים אותו עם כפייה דתית ועם המהומות של החרדים.

האמת היא שמי שמתייחס לסיפור ששת ימי בריאת העולם כאל סיפור שעומד בפני עצמו, רואה נקודה מיקרוסקופית ומפספס את העיקר. שכן סיפור הבריאה הוא לא סיפור דתי, כי אם מסמך משפטי מהפכני, שמשמש בסיס לשורה ארוכה של חוקים חברתיים, ערכיים ומוסריים. הוא בסיס לחוקים שנועדו ליצור חברה מתוקנת וצודקת. חברה שיש בה חמלה כלפי החלש –  והלוואי שכמה מהם היו מתקיימים גם בימינו! המחוקק המקראי (שלפי התנך הוא תמיד אלוהים) השתמש בסיפור הבריאה כדי לחלק את רצף הימים האין סופיים למנות של שבעה ימים, שבע שנים, ושל 7x7 שנים (שנת היובל). על בסיס כל אחת משלוש חלוקות הזמנים, הוא קבע חוקים חברתיים, שיוויוניים שכוללים גם אוכלוסיות חלשות, שהיו חסרות כל מעמד משפטי בעולם הקדום (ובמידה רבה גם בימינו).  הכוונה לילדים, עבדים ובהמות עבודה.

סיפור בריאת העולם שפותח את התנך ראוי לשאת בגאון ובראש זקוף את התואר "המפץ הגדול" משום שהוא משמש בסיס לחוקים חברתיים חסרי תקדים בתולדות האנושות!

73: בנות צלפחד

מעשה באיש בשם צלפחד שהיה בין יוצאי מצרים שהיו זכאים לקבל נחלה בארץ כנען – ואדמה, הייתה ונשארה הנכס הכלכלי החשוב והיקר ביותר בחברה חקלאית. וכמובן הנכס החשוב שעובר בירושה מדור לדור. אלא שצלפחד לא היה יורש, משום שלא נולד לו אף בן כי אם חמש בנות – ובנות לעולם לא ירשו את נחלת אביהן (ולא ירשו שום דבר...).

חמש בנותיו של צלפחד שהרגישו שהחוק הקיים מפלה אותן לרעה, והן פנו למשה וטענו לזכותן לרשת את הנחלה שאותה היה זכאי אביהן לקבל, לו היה בין החיים. הפרשה הנקראת על שמן של חמש הבנות היא סיפור פרטי שמייצג תופעה רחבה, שכן במשפחות רבות נולדות רק בנות.  ולכן השאלה מה יעלה בגורל הנחלה בבתים שכאלה חייבה פתרון משפטי מסודר והגיוני, שהוא נכון עכשיו ויהיה נכון בעתיד. שהרי לא יתכן שכל בתי האב שבהם נולדו רק בנות, ייחשבו עריריים.

משה, כך מסופר, הפנה בפני אלוהים את העניין שהעלו בפניו הבנות – ואלוהים, כמובן, פסק לרעתן! פרשת בנות צלפחד שבה אנחנו עוסקים בפרק שלפנינו היא פלח אחד מדיני הירושה שנהגו בתקופת התנך, והיא לוקחת אותנו לסיפורים נוספים שעוסקים בשאלה זו. וכאן צריך לציין שפמיניסטיות החיות בימינו טוענות לעתים קרובות שחמש בנותיו של צלפחד מייצגות את ראשת הפמיניזם – ואין דבר רחוק מזה מהאמת. שכן, הפסיקה המשפטית שמתייחסת אליהן, הלכה לכיוון המחמיר ביותר וחסמה כל אפשרות שבת תוכל לרשת את אביה. ואכן, חמש הבנות הודרו לחלוטין מירושת אביהן, ולא ירשו אף לא גרגר אדמה אחד!