64: עקדת יצחק: חלק שני

אלוהים, כך מסופר, העמיד את אמונתו של אברהם במבחן. אלוהים ציווה על אברהם להעלות לעולה את יצחק – והמשמעות של פולחן 'עולה', הוא שריפת הקורבן באש. כידוע, אברהם נטל עימו את בנו הקטן ויצא למלא את הצו האלוהי! וכאן מגיע הקושי הגדול...

אברהם ושרה ההיסטוריים חיו בסביבות שנת 1,800 לפנה"ס, ובסיפורם פרטים רבים שמתאימים לתקופה מוקדמת זו. אלא שהסיפור של השניים לא הועלה על הכתב בזמן אמת, כי אם עבר במסורת שבעל-פה במשך תקופה ארוכה מאד, עד שהועלה על הכתב בסביבות שנת 500 לפנה"ס. וכאשר הועלה על הכתב, הוסיפו לו מחברי התנ"ך פרטים המתאימים לזמנם. פרטים ששירתו את תפיסת עולמם האידיאולוגית והתיאולוגית. 

לדברינו, ואת זה אנחנו מראים בפרק זה, סיפור עקדת יצחק בשום אופן לא היה יכול להתרחש בימיהם של אברהם ושרה ההיסטוריים. לדברינו, וגם את זה אנחנו מראים בפרק זה, סיפור העקדה נתפר לכל המוקדם בשנת 500 לפנה"ס והולבש על דמותו של אברהם ההיסטורי. 

השאלה, מדוע כותבי התנ"ך הלבישו על אברהם את סיפור העקדה ואיזו תכלית ניסיון כל כך מחריד באכזריותו היה אמור לשרת, עומדת במרכז הפרק שלפנינו. 

63: עקדת יצחק: חלק ראשון

פרק כב שבספר בראשית מספר על הניסיון שניסה אלוהים את אברהם. אלוהים, כך לפי הכתוב, העמיד את אברהם במבחן האהבה האולטימטיבי: את מי אתה, אברהם, אוהב יותר, את אלוהים או את הבן שנולד לך בערוב ימיך? כדי לקבל תשובה לשאלה נשגבת וחשובה זו, הורה אלוהים לאברהם להעלות את יצחק לעולה.

המשמעות של קורבן עולה הוא לקיחת הבהמה שנועדה לשמש בפולחן, הוא הקדשתה השלמה לאלוהים ע"י שריפתה באש. קורבנות אדם, או רצח פולחני, אסורים לחלוטין בתנ"ך, והנה את הפולחן המזעזע והאכזרי הזה ביקש אלוהים שאברהם יבצע בבנו, ביצחק. 

לאורך הדורות ניסו פרשנים יהודים להרחיק את אלוהים מהניסיון ולהוציא אותו "טוב". הם עשו כן באמצעות סיפור חליפי, סיפור שבינו לבין הסיפור המקורי כמעט שאין שום קשר. בפרק זה אנחנו מספרים שלושה (וחצי) סיפורים חליפיים ומלאי דמיון לסיפור העקדה. 

62: מרד הנפילים

קודם כל, נגיד ברוכים השבים לשרון אלכסנדר! פרק וו שבספר בראשית מספר ש"בני האלוהים" חמדו את בנות האדם, ולפיכך הם ירדו ארצה והולידו להן בנים, הלוא הם הענקים, או הנפילים. בהמשך לדברים אלה מסופר שיצר בני האדם השתנה, ושהרצון לעשות רע ולהשחית השתלט עליהם, עד שבימיו של נוח לא נותרה ברירה בידי אלוהים אלא להביא את המבול על הארץ. 

סיפור אודות אלים שיורדים מהשמים ומזדווגים עם בנות האדם, הוא מוטיב מוכר שחוזר על עצמו אין ספור פעמים במיתולוגיות שסיפרו הקדמונים. אלא שהוא עומד בסתירה קיצונית לרוח התנך שמקדם את האמונה באל אחד, אל טהור ומופשט, שאיננו יורד ארצה ובוודאי של מזדווג עם בנות האדם ומוליד להן בני כלאיים מפלצתיים!

מדוע כותבי התנך, שהעלו על הכתב את היצירה הכי מתוחכמת והכי משוכללת שנכתבה מעולם, היו חייבים להתפשר ולשבץ בספרם סיפור שעומד בניגוד לאמונתם? איזו בעיה סיפור שכזה פתר להם? 

הפרק הזה לוקח אותנו למסע בעקבות מקור הרע בעולם, ולשאלה כיצד חדרה הטומאה והרוע לתוך העולם הטהור שאותו ברא האל הטהור. מסע שעובר דרך המיתולוגיות שרווחו בעולם הקדום ודרך הספרים החיצונים שנכתבו בארץ ישראל, במקביל לימים שבהם נכתב התנך.

61: צוואת דוד

בערוב ימיו התפלגה חצר המלוכה שהקים דוד לשני מחנות יריבים, שהמלחמה ביניהם כבר התלקחה. כל מחנה ביקש שהמועמד שלו הוא שיירש את הכתר. המחנה שבראשו עמדו אדוניהו ותומכיו, ביקש שאדוניהו, היורש החוקי, הוא שיירש את דוד אביו. יואב בן צרויה, שר הצבא שייצג את הצבא, היה התומך החשוב, החזק ביותר של אדוניהו. בראש המחנה השני עמדה בת שבע שביקשה להריץ את בנה שלמה למלוכה, מלוכה שלה לא היה זכאי לפי מעמדו וייחוסו. בניהו בן יהוידע, שהיה מפקד צבא השכירים של דוד, היה התומך החשוב והחזק במחנה זה. 

בפרק זה דיברנו על כללי הירושה הקפדניים שהיו מקובלים בעולם הקדום ושמקובלים גם בימינו, שלפיהם מלוכה תמיד, תמיד, עוברת לבנו הבכור של המלך. ואם הבן הצעיר הוא שעולה למלוכה, משמע שמשהו השתבש בחצר המלוכה. ואכן, בימיו האחרונים של דוד החצר שהקים הייתה כְּמֶרְקָחָה. בסופו של דבר, ללא ידיעתו של דוד, תומכיו של אדוניהו הכתירו אותו למלך. משדבר ההמלכה הפירטית נודעה לדוד, הוא העביר את תמיכתו לשלמה – וכך שלמה צעיר בניו עלה למלוכה. 

דוד ידע שהמלחמה על ירושת הכתר רק החלה ושביום שבו יילך לעולמו היא תתלקח בשנית במלוא עוזה. כדי לייצב את המלוכה בידי המלך הצעיר וחסר הניסיון, הורה לו דוד לחסל את תומכיו הבולטים של אדוניהו, ובראשם את יואב בן צרויה. בעברית של ימינו, "צוואת דוד" לשלמה, היא שם אחר למה שאנחנו מכנים בשם "טיהור" של יריבים פוליטיים ע"י הוצאתם להורג. 

הפרק שלפנינו עוסק ב"צוואה" של דוד ובאופן שבו יצאה אל הפועל, שכחלק ממנה הורה שלמה להרוג גם את אחיו אדוניהו. ואכן, שלמה הצליח לייצב את המלוכה בידיו, רק לאחר שיריביו מבית חוסלו. 

60: בת שבע: המושכת בחוטים

הפרק שלפנינו עוסק בשאלה הגדולה כיצד עלה שלמה, צעיר בניו של דוד, למלוכה שלא היה זכאי לה לפי גילו ומעמדו? 

לכאורה, כך באמת כתוב וכך גם כולנו זוכרים, דוד נשבע לבת ששלמה יירש את כסאו וימלוך אחריו. אלא שמדובר בזיכרון מתעתע ולא נכון, שהגיע הזמן לטאטא אותו ממוחנו !

ראשית, לצד הבטחת המלוכה לשלמה, התנך מציין בפירוש שהמלוכה נועדה לאדוניהו, שהיה בנו הרביעי של שלמה. שנית, אין דבר כזה שנקרא "הבטחת מלוכה"! להעברת מלוכה מדור לדור ומאב לבנו, יש כללים ברורים וקשוחים שהתקיימו בעולם הקדום ונמשכים עד ימינו. רק אב שמבקש שלאחר מותו בניו יילחמו ויהרגו האחד את השני, יעקוף את הכללים האלה – ודוד בשום אופן לא עקף אותם!

אז מה כן קרה בחצר המלך הגווע? כיצד הצליח שלמה לעלות למלוכה שמעולם לא הובטחה לו? לשאלה זו מוקדש הפרק שלפנינו.

59: בת-שבע: האישה שרחצה על גג ביתה

הפרק שלפנינו מוקדש לשלוש דמויות: דוד, בת שבע ואוריה החיתי. כזכור דוד חמד את בת שבע שרחצה על גג ביתה. ולמרות שידע שהיא אשתו של אחד מלוחמיו, הוא הביאה לביתו והכניסה להיריון. משדבר ההיריון נודע, ניסה דוד להטיל על אוריה, בעלה של בת שבע, את האחריות להיריון לא רצוי זה.  משהדבר לא צלח בידו, נתן דוד בידיו של אוריה ספר (הכוונה למכתב), שבו הורה לשלוח אותו, את אוריה, אל מותו הוודאי.

הפרשה שלפנינו היא אחת המוכרות שבתנך, אלא שהיא מקבלת ממד רחב בהרבה, כאשר מכניסים אותה לקונטקסט של זמן התרחשותה ושל דרכי המשפט שנהגו באותם ימים. 

בפרק זה אנחנו מגדירים מהו ניאוף, וההגדרה של התנ"ך שונה במידה רבה מזו שבימינו. לפי התנ"ך ניאוף נחשב פשע פשע בדרגה החמורה ביותר, שעונשו הוא הוצאה להורג של זוג הנואפים. אך על מי מוטלת האחריות להרוג את זוג הפושעים? 

אנחנו מדברים על הדילמה שבה נמצא אוריה, ועל כך שחזר למלחמה במטרה אחת: לצעוד בראש מורם אל מותו! אנחנו שואלים אם בת שבע נפלה קורבן של איש חזק שכפה עצמו עליה, או שמדובר באישה תכמנית וערמומית? וכמובן שאנחנו שואלים מדוע התנך, שרואה בדוד דמות מופת, לא העלים מהביוגרפיה שלו את המעשה המחפיר שעשה.

58: מרד אבשלום

הפרק הנוכחי חותם פרשת האונס שהתרחשה בבית דוד המלך, שעליה דיברנו בפרק הקודם. אמנון אנס את תמר שהייתה אחותו למחצה. שנתיים לאחר מכן אבשלום, אחיה מאב ומאם, הוציא להורג את אמנון – ונמלט מירושלים.

כעבור שלוש שנים חזר אבשלום לירושלים במטרה אחת: למרוד באביו, בדוד, ולהוציאו להורג! ואכן, הוא התסיס את כל שבטי ישראל להפר את הברית שכרתו עם אביו ולצאת ולהילחם בו.  בסופו של דבר המרד כשל ואבשלום נהרג, אך קודם למותו הוא העלה את פילגשיו-נשותיו של אביו אל גג הבית, ושם לנוכח ישראל הוא אנס אותן בזו אחר זו.

האם אבשלום היה חולה נפש? התשובה: לא.

הוא פעל בהתאם לדרכי המשפט ולנורמות החברתיות שנהגו בזמנו. 
הוא היה איש גאה שנקם באביו על שמנע ממנו לגאול את דמה של אחותו. 

57: אונס תמר

ספר שמואל מספר על פרשת אונס שהתרחשה בתוך משפחתו של דוד. אמנון, בנו הבכור והמיועד הטבעי לרשת את כס המלוכה, התנפל על תמר, שהייתה אחותו למחצה ואנס אותה באכזריות.  שנתיים לאחר מכן, אבשלום אחיה (שנולד לאותה אם ולאותו אב), הוציא את אמנון להורג. 

מעשי אונס בתוך המשפחה אינם קשורים לזמן ולמקום. מעשים שכאלה התרחשו בעולם הקדום, והם מתרחשים בימינו, ומבחינה זו הפרשה המזעזעת שלפנינו איננה יוצאת דופן. אך היא כן יוצאת דופן במצב המשפטי ובהגדרה:
1.  מי קורבן האונס?
2.  מי שופט את הפושע? 
3.  מי מוציא לפועל את גזר הדין?

וכאן צריך לקחת בחשבון שהאונס התרחש בימים שבהם לאישה לא הייתה זכות על הגוף שלה, ולכן בהגדרה, תמר לא הייתה הקורבן.  לא כבודה חולל כי אם כבוד בית אביה, ובאופן ספציפי כבוד אחיה – ובמקרה זה, של אבשלום. כבודו של אבשלום חולל ונרמס, ועליו הייתה מוטלת החובה לגאול את דמה של אחותו, ולהוציא להורג את אחיו למחצה – ומכאן הדברים הולכים ומסתבכים עוד יותר.
 
הפרשה התרחשה בזמן קריטי שבו חלו שינויים מפליגים בחברה הישראלית.  דוד היה מלך, ולמלכים בעולם הקדום הייתה סמכות שיפוטית. בנקודת הזמן הזו, עליו נגזר לשפוט את בנו הבכור, ולהורות לאחד מחייליו להוציאו להורג. אלא שליבו של דוד לא נתן לו לעשות את הדבר, ובשנתיים הבאות הוא נתן בביתו מחסה לאנס. 

חוסר יכולתו של דוד למצות את הדין עם בנו והמחסה שנתן לו בביתו, השפיל וביזה את אבשלום, את גואל דמה של תמר. בכך, דוד במו ידיו הקים לעצמו את המסוכן והקטלני שבאויביו  – את אבשלום! על פרשת האונס ועל התסבוכת המשפטית שלה, עוסק הפרק שלפנינו. 

56: מרד החשמונאים: הפער בין האגדה למציאות

חג החנוכה מתקרב ובא. לפי המסורת ימי החג נקבעו לזכר ניצחונו של יהודה המקבי ושל אחיו, שמרדו באנטיוכוס אפיפנס (הרשע), מלך היוונים ששלט על ישראל, שגזרות אנטיוכוס, שהיו גזרות שמד על היהדות בכללותה, קרויות על שמו. בישראל נקבעו מסורות ואגדות הקשורות בחג החנוכה, החל בסיפור נס פך השמן, וכלה בהדלקת נרות ועוד. אלא שסופגניות ולביבות הן דבר אחד, ואילו המקורות העתיקים שבידינו מספרים סיפור שונה לחלוטין. 

האמת היא שמרד החשמונאים/מקבים פרץ בימים שבהם האימפרייה היוונית האדירה שעליה שלט אנטיוכוס, נמצאה בשלבי גסיסה מתקדמים. אמת נוספת היא שהגזרות המפורסמות ניתנו בימים שבהם תהליך ההתייוונות של משפחות הכוהנים הגדולים מבית צדוק שעמדו בראש בית המקדש, נקנתה בשוחד. והאמת היא שהכוהנים היו אלה שדדו את בית המקדש שבראשו עמדו!!

בפרק זה נלך בעקבות החיבורים הקדומים שבהם כתובים הדברים האלה ונשאל: מה הייתה מטרת המרד שבראשו עמדו יהודה ואחיו? בפרק זה גם הפער שבין הניסים שעליהם גדלנו לבין המציאות ההיסטורית, מגיע לשיאו!

חג חנוכה שמח,
ליאורה

55: סיפורה של מיכל בת שאול

מיכל בת שאול שהייתה אשתו הראשונה של דוד, היא גיבורת הפרק ה-16 שמוקדש לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל.

סיפורה של מיכל פותח צוהר מרתק, ועצוב, למעמדה של האישה שחייתה לפני כ-3000 שנים; שחייתה בעולם שבו לנערה היה שווי כלכלי ואביה היה רשאי לממש את נישואייה באופן שהדבר יביא לו את הרווח הפוליטי והכלכלי המירבי.  

אלא ששאול לא נהג כמלכי העולם הקדום ולא ניצל את ערכה של מיכל, שאליה התייחס כאל חבילה שניתן למסור מיד ליד. שאול היה חדור במטרה אחת להרוג את דוד! משנודע לו דבר אהבתה של מיכל לדוד, הוא החליט להשיאה לדוד כדי שתהייה לו, לדוד, למוקש. שאול דרש תמורת נישואייה 100 עורלות פלישתים – מוהר נישואין חולני, חסר תקדים ומבזה.  וכאשר לא צלחו תחבולותיו, הוא הפקיע את נישואייה לדוד, והשיאה לגבר אחר – ובפרק זה אנחנו מדגישים שהמצב המשפטי או הנורמטיבי שהתקיים בעולם הקדום, היתיר לו לנהוג כך. 

הפרק הזה עוסק בהרחבה בשאלה מדוע נהג שאול כפי שנהג. והוא עוסק בשאלה נוספת: מדוע לימים הפקיע דוד את נישואייה השניים ודרש להשיבה אליו? ומדוע דאג שעד יום מותה לא ייוולדו ילדים למיכל. הפרק הזה מוקדש לנערה, לבת מלך, שהכל היה יכול להיות לה, שבפועל לא היה לה כלום.