67: פרשת יהודה ותמר ועמדת התנך נגד עגינת נשים

ליהודה בנם של לאה ויעקב, נולדו שלושה בנים: ער, אונן ושלה. משהגיע ער בכורו לגיל הנישואין, השיא לו יהודה את תמר. זמן קצר לאחר מכן הלך ער לעולמו ויהודה השיא את תמר לבנו השני, שגם הוא נפטר כמעט מייד לאחר נישואיהם. לאחר מות בניו, הורה יהודה לתמר לשוב לבית אביה ולהמתין עד ששלה, בנו השלישי יגיע לגיל הנישואין ויישא אותה.

 

תמר, כמצווה, שבה לבית אביה ושם המתינה שנים ארוכות ליום שבו יקיים יהודה את הבטחתו וישיא אותה לשלה. אלא שיהודה הפר את הבטחתו, ותמר הפכה אישה עגונה. לא הייתה לה משפחה. לא היו לה ילדים. ולא היו לה חיים. משהגיעה לתחתית, היא התחפשה לזונה והרתה ליהודה.

 

סיפורם של יהודה ותמר לוקח אותנו אל הקצה. אל המקום שבו איסורי העריות החמורים ביותר בתנך מתנגשים חזיתית עם הצדק, ועם החוקים האוסרים לעגן אישה. ובנקודת ההתנגשות, הצדק הטבעי, המוסריות והאנושיות, מנצחים את החוק היבש שקובע עמדה עקרונית מבלי לקחת בחשבון את מצבו של האדם. הסיפור שלפנינו קובע עמדה חד-משמעית שקדושת החיים עליונה לחוק, שאסור לעגן אישה, לעצור את חייה ולהפוך אותה למתה-חיה.